"השביל המחבר" ואנדרטת "נצר אחרון"

"השביל המחבר" הוא שמה של דרך סמלית המחברת בין מוזיאון לזיכרון השואה "יד ושם" לבין בית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים. בסופו של השביל הוצבה האנדרטה לזכרם של "נצר אחרון"- השם שניתן לאותם ניצולי שואה שהגיעו לישראל לפני קום המדינה, לחמו ונהרגו במלחמת השחרור ואחריה. מדובר ב-145 לוחמים שלא נשאר מהם שריד מאחר וכל משפחתם נספתה בשואה ושהם עצמם לא הספיקו להקים משפחה. לא נותר מי שיגיר על קברם דמעת אב ואם או יאמר קדיש. הזיכרון הלאומי לכל אחד ואחד מהם והכבוד שניתן להם כעת הוא נחמה פעוטה. האנדרטה ממוקמת לצד אתר ההנצחה למעפילים ולחלקת גדולי האומה כדי להדגיש את החשיבות והכבוד שנרכש להם.

השביל נסלל בעבודת כפיים של חניכי תנועת הנוער בישראל. מדי שנה מתקיימת בו צעדה של תלמידים וחניכי תנועות נוער. הצעידה בו מהווה מסע סמלי בזמן, משואה לתקומה. מסע מהפזורה למולדת העם היהודי, מגלות וחורבן לחיים של בניין ושל תקווה.

זיכרון לאומי כלפי מי שאין מי שיזכור אותו. קיר השמות באנדרטה של אולמן.
השביל המחבר, הר הרצל בירושלים. צילום: שלמה צזנה

השביל המחבר נפתח באפריל 2003 ושנה אחר כך נחנכה גם האנדרטה לחללי נצר אחרון. האנדרטה היא יצירתו של האמן מיכה אולמן והיא עשויה שני חלקים נפרדים בנויים מאבן ירושלמית. חלק אחד שלה הוא "הבית": מבנה של בית אבן שנראה כי נעקר ממקומו ונפל על הקרקע כך שהפך לבור קבורה. החלק השני של האנדרטה הוא "קיר השמות". זוהי חזית הבית שנעקרה ובו פתח הדלת. הקיר הזה מונח על הקרקע לצד "הבית" ובו מופיעים שמות כל הנופלים של נספי נצר אחרון. שני החלקים יחד מדמים צורה של ספינה בים, המדמה את אניות המעפילים שבה הגיעו מאירופה לארץ עם ניצולי השואה, שתכננו להגיע אל הבית, אך לבסוף מצאו כאן את מותם.

לרשימת השמות המלאה של חללי "נצר אחרון" באתר "יזכור" לחץ כאן.

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com
או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065

היכל הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל

היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל בירושלים הוא אתר ההנצחה המרכזי לכלל חללי מערכות ישראל. מטרתו היא להנציח תחת קורת גג אחת את כלל הנופלים במערכות ישראל.  

ההיכל, שהקים משרד הביטחון, נחנך באפריל 2017. זהו מבנה מעוצב בצורת לפיד הבנוי מששת אלפים לבנים, כאשר בראשו יש פתח דמוי פעמון שמכניס אור. אדריכל המבנה הוא איתן קימל.

קיר שמות החללים שמתנשא לגובה של 18 מטרים הוא האלמנט הבולט והמשמעותי ביותר במתחם. שמו של כל חלל חקוק בנפרד על לבנה. בכל שנה, ביום מותו של החלל, נדלק נר לזכרו.

ההיכל משלב בין הזיכרון הלאומי – שאותו מייצגת במקום "אש התמיד" – להבה קבועה שדולקת במקום בכל עת; לצד הזיכרון האישי, שאותו מייצג השם והנר האישי של כל חלל וחלל. בהיכל ישנם מסכים שמאפשרים למבקרים לחפש שמות של נופלים ולצפות בעמוד הזיכרון שלהם, שכולל את תמונתם וסיפורם האישי.

דמות הלפיד שמזכיר המבנה מבטא את הרעיון שהנופלים הם נושאי הלפיד לפני המחנה וכן את ערכי המסירות וההקרבה שהם נשאו ומסרו כנושאי הלפיד לדור הבא של הצעירים המשרתים להגנת המדינה.

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com
או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065

מוזיאון הרצל

מוזיאון לימודי שבא לספר על חייו ופועלו של בנימין זאב הרצל, מייסד תנועת הציונות שהובילה להקמת מדינת ישראל.

המבקר עובר במוזיאון במסגרת סיור מודרך ארבעה חללים המתארים את תמורות שחלו בדרכו של חוזה המדינה. כל חלל מכיל תקופה וחוויה שקשורה בה. החלל הראשון עוסק בתקופתו בפריז בימיו כעיתונאי שם כיסה את משפט דרייפוס. החלל השני מתייחס לפוליטיקה של התנועה הציונית ומעוצב כמו אולם שבו התקיימו הקונגרסים בבאזל. החלל שלישי הוא חדרו הפרטי של הרצל עליו חפציו המקוריים, כולל השולחן עליו כתב את ספרו "מדינת היהודים". בחלל הרביעי והאחרון מוצג סרט שבוחן את החלום לאור המציאות תוך בחינת האמירה המפורסמת שלו "אם תרצו אין זו אגדה".

המוזיאון הוקם ב-2004 במלאת מאה שנים למותו ומי שמפעילה אותו היא ההסתדרות הציונית העולמית (שאותה ייסד הרצל בקונגרס הציוני הראשון). באותה שנה נחקק בכנסת חוק לפיו אחת לשנה בתאריך י' באייר (יום הולדתו של הרצל) יתקיים טקס ממלכתי לזכרו במוסדות החינוך, בצה"ל ובמוסדות השלטון.

האדריכלים של מבנה המוזיאון, המשלב בחזיתו מניפת זכוכית בצורה בולטת, הם שמואל דוידסון ומרק בוברוביץ.

מוזיאון הרצל בכניסה להר הרצל. מניפת זכוכית אדריכלית מרשימה. צילום: שלמה צזנה

הזהות היהודית
האנטישמיות
היחס אל הקהילה היהודית
משמעותה של ארץ ישראל ודמותה של המדינה היהודית

כל אלה העסיקו את הרצל אז והם אלה שמוסיפים להעסיק אותנו גם היום, כאשר המוזיאון ניצב בתווך ובוחן סוגיות אלו.

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com
או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065

בית העלמין לחללי מערכות ישראל

הקבורה בהר הרצל החלה בשנת 1949 לאחר קבורתו של הרצל בראש ההר. ראשונים נקברו חללי הקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות. מאז נקברים בהר חללי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו בפעילות מבצעית, או בעת מילוי תפקידם, או במהלך שירותם, גם בשגרה. בעיקרון, כל חייל שנהרג במהלך שירותו נקבר כאן, אלא אם בני משפחתו מבקשים לקבור אותו בבית עלמין צבאי אחר הקרוב למקום מגורם.

האדריכל הראשי של בית הקברות הוא ד"ר אשר חירם, שתכנן אותו בשנות ה-50. הגנן הראשי הוא חיים גלעדי, שתכנן ויצר את הגן בבית הקברות הצבאי. הוא זה שקיבל את ההחלטה לעצב לצד כל קבר ערוגות צמחים ולשלב בגן עצים המקלים על מסת האבן. הברוש ניטע ברחבי ההר לצד הקברים כדי להזכיר את זקיפות קומתם של הנקטפים שמצאו את מותם בטרם עת. תבניתן של המצבות אחידה והיא מלבנית, שוכבת ובראשה כרית אבן. על הכרית חקוקים פרטי נופל.

זהו בית עלמין צבאי ייחודי והוא אינו דומה לבתי עלמין אחרים ברחבי הארץ. כך למשל, בהר המנוחות בהר הרצל יש שורה ארוכה של "קברי אחים", זאת אומרת קבורה משותפת של הרוגים מאותו אירוע. כך למשל, קברם של 12 חללי שיירת נבי דניאל – 11 לוחמים ונהג המשוריין שיצאו מירושלים כדי לסייע לנצורים בגוש עציון ונהרגו בדרך.

בהר יש גם כמה וכמה אנדרטאות. המפורסמת ביניהן היא זו שנבנתה לזכר חללי הצוללת דקר. האנדרטה בנויה מבטון והיא בדמות צוללת. אנדרטה חשובה ומשמעותית בהר היא לזכר נרצחי הטרור, שעליה חקוקים שמותיהם של כל חללי הטרור במדינת ישראל.

הר הרצל בירושלים. בית העלמין הצבאי. האנדרטה מבטון לחללי הצוללת אח"י דקר שהוקמה כאשר מיקומה של הצוללת לא היה ידוע. צילום: שלמה צזנה

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065.

חלקת קברו של בנימין זאב הרצל

בנימין זאב הרצל נפטר בשנת 1904 בווינה שבאוסטריה כשהיה בן 44. בצוואתו הוא ביקש להעלות את עצמותיו לירושלים לאחר כינונה של מדינת ישראל, שאת הקמתה הוא חזה. באוגוסט 1949 בקשתו התמלאה ועצמותיו הועברו מווינה ונתמנו שוב באדמת ירושלים, בראש הר ההר שמאז נושא את שמו, הר הרצל.

קברו הבודד ברחבה צנוע, עשוי ממצבה שחורה וגדולה ועליה רק מילה אחת: הרצל. ברחבה שמול הקבר מתקיים בכל שנה הטקס הממלכתי המרכזי המעביר את ישראל מיום האבל והזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום חג העצמאות.

הרצל נולד בשני במאי 1860 בבודפשט שבהונגריה. הוא גדל בבית אמיד, קיבל חינוך יהודי בסיסי ובסוף חונך ברוח תנועת ההשכלה שאפיינה את יהודי מרכז אירופה בתקופה זו. אחותו פאולינה נפטרה במפתיע ב-1878 והמשפחה עברה לווינה בה למד משפטים. ב-1880 הוא הצטרף לאגודת הסטודנטים "אלביה" שהייתה אגודה לאומית גרמנית אולם שלוש שנים אחר כך הודח לאחר שמחה נגד התבטאויות אנטישמיות של חבר בארגון.

ב-1884 הוא קיבל תואר דוקטור למשפטים אך החליט להיות עיתונאי ולכתוב ספרים ומחזות. מחזותיו הוצגו בתיאטראות בעולם: תיאטרון "טאברין" בניו יורק, תיאטרון "הוד רוממותו" בפראג ובברלין ותיאטרון "גנבי הציד" בווינה.

ב-1889 הוא התחתן עם יוליה נאשאואר. בארבע השנים הבאות נולדו ילדיהם פאולינה, הנס וטרודה.

ב-1891 הרצל נשלח לפריז ככתב של העיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה". במהלך עבודתו הוא נחשף לאנטישמיות שהלכה וגברה בצרפת. ב-1894 הוא נכח במשפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי מתבולל בצבא הצרפתי שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו. הרצל הזדעזע מטכס ההשפלה וההמון הפריזאי שקרא "מוות ליהודים" ובעקבות המקרה החליט לחפש פתרון לאומי ופוליטי לעם היהודי. הרצל האמין כי זהו פתרון שייתן פתרון לבעיית האנטישמיות. ב-1896 פרסם את ספרו "מדינת היהודים" וקידם את הרעיון שבו – של הקמת מדינה יהודית בציון – אצל שורה של מנהיגים, למשל אצל הקיסר הגרמני והסולטאן העותומאני. ב-1897 הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשוויץ ובמהלכו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית והוא נבחר לנשיאה. בשנה זו ייסד בווינה את עיתונו הציוני "די וולט".

שנה אחר כך, ב-1898 הוא ביקר בירושלים וביקר בכותל המערבי, בהר הזיתים, במגדל דוד ובבית החולים ביקור חולים. מטרת הביקור שלו בארץ הייתה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני שביקר אז בארץ. הרצל נפגש עמו פעם, בחטף במקווה ישראל ובירושלים זאת הייתה הפגישה השנייה בה הבין שהקיסר לא ייתן חסות להקמת מדינה ליהודים. הרצל ניסה לרתום לרעיון את הסולטאן העותומאני שהאימפריה שלו שלטה על שטחה של ארץ ישראל וירושלים, עבדול חמיד השני, אך גם הוא סרב להירתם לחזונו של הרצל. ההתנגדות של אותם מנהיגים הובילה את הרצל לחפש שליט שיסכים לקבץ תחת חסותו מדינה יהודית. באותם שנים הבריטים פיתחו את מזרח אפריקה והציעו להרצל להקים את המדינה היהודית באוגנדה. בקונגרס הציוני השישי שהתקיים ב-1903 ההצעה זכתה להתנגדות חריפה והרצל חזר בו מההצעה.

חלקת קברו של בנימין זאב הרצל, הר הרצל, ירושלים. צילום: שלמה צזנה.

 מצב בריאותו הידרדר וביולי 1904 הוא נפטר באתר המרפא אדלאך שבאוסטריה ונקבר בווינה. בצוואתו הוא ביקש להיקבר בירושלים וכאמור לאחר הקמת המדינה בקשתו התמלאה. לא הרחק מקברו נתמנו גם הוריו, יעקב  וז'אנט הרצל ואחותו פאולינה. בספטמבר 2006 הועתקו מחו"ל ונקברו בסמוך לקברו גם עצמותיהם של בתו הבכורה פאולינה ובנו הנס. בתו השלישית של הרצל, טרודה, נספתה בשואה ומקום קבורה לא נודע.

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065.

חלקת גדולי האומה

חלקת קבורה ממלכתית בהר הרצל השמורה למנוחתם האחרונה של נשיאי מדינת ישראל, ראשי ממשלתה, יושבי ראש הכנסת והסוכנות היהודית ורעיותיהם. לא כל בעלי התפקידים האלה קבורים בחלקת גדולי האומה, שכן חלקם ביקשו בצוואתם להיקבר במקום אחר. כך ראשי הממשלה דוד בן גוריון (קבור בשדה בוקר), מנחם בגין (קבור בהר הזיתים בירושלים) והנשיא חיים וייצמן (קבור במקום בו גר ועבד במכון וייצמן שברחובות). בחלקה זו בולט קברו של יצחק רבין ראש הממשלה שנרצח בידי מתנקש יהודי ב-1995 ולצדו קברה של רעייתו לאה. בסמוך ממוקמת חלקת מנהיגי התנועה הציונית ובה טמונים ראשי ההסתדרות הציונית, בני משפחתו של הרצל וכמה חריגים עליהם החליטה הממשלה, כמו טדי קולק – מי שכיהן בתפקיד ראש עיריית ירושלים.

כתב: שלמה צזנה.
יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065.

קברו של רה"מ יצחק רבין ז"ל ורעייתו לאה. חלקת גדולי האומה, הר הרצל, ירושלים. צילום: שלמה צזנה

דברי דוגרי

סיפור קצר לשבת. בהשראת החיים בעיר ירושלים.

מאת שלמה צזנה

נהג האמבולנס עצר בכניסה למיון. הפרמדיק של האמבולנס משך החוצה את האלונקה ועדכן: "קורונה, מצב קשה". סעיד, איש הצוות הרפואי התורן, הריץ את עגלת החולה במהירות לעבר הפינה עם מכונת ההנשמה. בשעה הזאת של הבוקר הוא רק התחיל את המשמרת והוא מאוד עירני. "המצב שלה מדרדר במהירות", הוא מעדכן את הרופאה במחלקה. "שם אותה במיטה 48 ונותן לה חומר הרדמה לווריד", הוא מעדכן בפעולות האוטומטיות. בתפקיד האח בכיר במחלקת הקורונה שפתח בית החולים עם פרוץ המגיפה הוא הבין שהדבר החשוב ביותר הוא לפעול מהר. להתעלם מרעשי הרקע מצד אחד, אבל לשמור על כללי הזהירות מאידך.

יומיים אחר כך, בשעה אחת בלילה. הדס מתעוררת. היא נוגעת בידה ולא מבינה מדוע היא מחוברת לצינורות. מבולבלת היא מנסה למקד את ראייתה. ניסיון שלה לקום על רגליה נכשל וגורם לאחד המכשירים לצפצף. "הדס, את לא יכולה לקום", אמר לה קול לא מוכר. "איפה אני?" "את בבית החולים הדסה עין כרם. לי קוראים סעיד, אני האח שבמשמרת עכשיו. אני שמח שהתעוררת. זה סימן טוב. בבוקר תבוא רופאה ותבדוק אותך".

הדס ניסתה לעכל את המידע שנחת עליה ונשענה לאחור. מוותרת על מאבק. "למה אני פה? כמה זמן אני כבר פה?" המשיכה לנסות לברר. "את בידיים טובות", חייך סעיד. "נמצאת חיובית לקורונה, הגעת לכאן לפני יומיים באמבולנס. המצב שלך היה לא טוב, אבל ברוך השם את התחזקת מאוד", סיכם עבורה.

הדס הופתעה מאוד מהדברים. "יומיים?" מלמלה. "כבר יומיים אני כאן?" חזרה על המידע כמי שאינה מאמינה. "מה התאריך היום?" המשיכה לחקור. סעיד הביט בטלפון הנייד שלו ואמר: "בוא נראה, כבר אחת בלילה, אז היום כבר יום שישי, הראשון במרץ". סעיד הבחין בבלבול של הדס והעדיף שהיא לא תתאמץ. "אני מבקש ממך לא להתאמץ יותר. תחזרי לנוח. הרגע התעוררת ואת מתרגשת יותר מידי", אמר לה והביט בצגי המדדים של המכשור הרפואי שלצידה. הוא לקח שקית נוזלים חדשה וחיבר אותה לזרועה של הדס.  

"אני לא יכולה להישאר פה! אני חייבת ללכת!" צעקה. "גברת, את לא יכולה. יש לך מחלה מדבקת ואת בסכנה. את לא יכולה!" הרים סעיד את קולו, תוך שהוא מנסה לשמור על קור רוח למרות שהדס שוב ניסתה לקום. "היום מתחתנת החברה הכי טובה שלי!" היא ניסתה להסביר. "הערב זה קרה. עכשיו. הגעתי במיוחד בשביל המאורע הזה מבוסטון. אני זוכרת רק שהתעלפתי בשדה התעופה", שחזרה.

"לחתונה הזאת את כבר לא תגיעי, גברת. את בבידוד. כמו כל מי שכאן במחלקה הזאת לא יכול לצאת לשום מקום. יש מגיפה עולמית ואת נדבקת בנגיף שלה. אז בבקשה, תירגעי ותחזרי לשכב. תנוחי. בבוקר יבדקו אותך שוב. תבוא גם עובדת סוציאלית ופסיכולוג. ידברו איתך על כל מה שצריך", אמר. סעיד צעד החוצה, אבל נשאר קרוב. המתמחה שאיתו במשמרת הגיע לכניסה של החדר וניסה לברר על מה המהומה. "עזוב אותה, אל תכנס", הורה לו סעיד והניח את ידו על כתפו. "היא צריכה להירגע. עוד כמה דקות היא תרדם שוב", אמר.

##

בחמש וחצי בבוקר, סעיד הגיע שוב. כשנכנס לחדר והציץ פנימה, הדס שכבה עם עיינים פקוחות. אור ראשון של בוקר כבר חדר מהחלון הגדול שלצדה. "באת לבדוק שלא ברחתי?" אמרה בחיוך. "או, בוקר טוב!" הוא ענה לה, עם שמחה אמיתית לראות שהיא מחייכת וערה. "כן, הבהלת אותי בלילה. איך את מרגישה?" התעניין. "הרבה יותר חזקה. הצלחתי אפילו לפתוח את הווילון. אבל אל תדאג, אני לא אנסה לקום. ביקשת, אז ביקשת", אמרה. סעיד חייך אליה בחזרה. מופתע מההתאוששות המהירה שלה.

"אני שמח שהגעת לפה ולא לחתונה של החברה שלך. היית מדביקה שם את כולם. אנשים עוד לא מבינים, אבל יש לנו כאן עסק עם מגיפה עולמית מאוד מדבקת. אין לנגיף הזה חיסון. אין תרופה ועוד לא יודעים בדיוק איזה הוראות יש לחלק לציבור", אמר. "אז בגלל זה אתה עם החליפה המוזרה הזאת? והמסכה", שאלה. "כן. זה ציוד מיוחד שמבודד ונועד לשמור על הצוות הרפואי", הסביר.

סעיד הבחין שהדס הולכת ונעצבת. "אז זה אומר שאף אחד לא יכול לבקר אותי?" שאלה. "כרגע אסור לך לבוא במגע עם אף אחד. נכון", ענה בחדות. "תצטרכי לסבול אותי ואת הצוות", ניסה להכניס מעט חיוך לשיחה.

"יש משהו שמאוד רציתי לפגוש. נראה לי שעכשיו כבר לא יצא לי להגיד לו את מה שהיה לי להגיד לו", אמרה בעצב והביטה לעבר החלון. סעיד לא ענה והדס הסתכלה לעברו כמתנצלת: "לך, זה בסדר. בטח יש לך עוד חולים כאן. מה אני מבלבלת לך את המוח", אמרה. "זה בסדר. את החדר האחרון שלי. חולה 48. המחלקה מלאה. את החולים הנוספים שמגיעים מהבוקר כבר מעבירים לקומה 5. עוד חצי שעה אני זז גם ככה. מסיים משמרת של 12 שעות. "אתה בטח גמור", התעניינה. "אני כבר רגיל לעבוד בלילה. אני אוהב את זה", שיתף אותה והתיישב על הספסל שמתחת לחלון בחדרה. "אז את מי?" שאל.

"את מי, מה?" ניסתה להתחבר לשאלה של סעיד. "את מי היית צריכה לפגוש ועכשיו נראה לך שכבר לא תפגשי?" שאל. "אה, עזוב. אתה לא באמת רוצה לשמוע על הצרות שלי", ניסתה לפטור אותו מהשיחה.

"זה בסדר. אני כבר כאן. שתפי", הציע בקול נעים.   

"אין סיכוי שתבין", ענתה.

סעיד קם מהספסל והתנצל. "סליחה, לא התכוונתי לחטט. תרגישי טוב".

הדס הצטערה שהוא קם והרגישה גם שקצת נעלב.

"לא, לא התכוונתי ש…" ניסתה לתקן. "זה בסדר. פערי התרבות ביננו גדולים…" ניסה לחלץ אותה.

"שב!" פקדה עליו בחביבות. "התכוונתי כי אתה גבר", הסבירה. "אתה יודע מה? אני אשתף אותך. אתה לא יודע עלי כלום. ואני לא מכירה אותך בכלל. "סעיד, אח בהדסה. זה הכל. זה כל מה שאני יודעת. אבל בוא. אתה גבר. והשאלה שפתוחה אצלי עוסקת בגבר. אז העסק שלנו הוא כזה: אתה יושב ושותק. אני מספרת לך את הסיטואציה ואתה נותן לי את התשובה המיידית שעולה לך בראש. סבבה?" סעיד נשאר רציני. כמה שניות קפא במקומו, אבל מיד אחר כך חזר לספסל והתיישב. הוא קרב את ידיו קדימה והרים את אצבעותיו, כמי שאומר קדימה.

"אז ככה. אני היום בת 26", התחילה. "וואלה? גם אני", עצר אותה. "אז בגיל 17 ההורים שלי עשו רילוקיישן. רציתי להרוג אותם", המשיכה. "היה לנו בית בקצה הרחוב, צמוד לפרדסים של כפר סבא. והיה לי את החברה הכי טובה, כזאת שחושבת כמוני וצוחקת כמוני ואוכלת כמוני. זאת שהתחתנה אתמול. והיה לה אח גדול. יואב. היום אני יכולה לומר שהוא היה האהבה הראשונה שלי. גם החבר הראשון שלי. בנסיעה הארוכה לכאן קראתי את כל המכתבים שלי אליו כשהיינו ביחד. ואת המכתבים שלו, ששלח אלי לארצות הברית אחרי שעזבנו, אבל שלא השבתי לו עליהם מעולם. אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל אני אוהבת אותו ואני יודעת שגם הוא אוהב אותי. אה, כן, אתה מבין. אף פעם לא סיפרתי לחברה הכי טובה שלי שאני מאוהבת באח שלה. לא עניתי לו למכתבים. ניתקתי איתו קשר, אבל לא עם אחותו. ולא ראיתי אותו 9 שנים".

סעיד ישב שם, מקשיב ורציני. הוא הניח רגל על רגל והרים את ראשו הצידה. נראה שהדס כבר לא ציפתה לתשובה.

"תדברי דוגרי", ענה.

"זהו? שתי מילים? זה מה שיש לך לומר?" סיננה מאוכזבת.

"אתה מבין שאני עכשיו במקום אחר. תרתי משמע. ואיפה הוא? אין לי מושג. איפה הוא עומד? יש את המחשבה שלנו ויש את החיים. החיים עצמם".

הרופאה התורנית נכנסה לחדר. "היי סעיד", אמרה וציפתה לשמוע ממנו על משמרת הלילה. "כן!" ענה סעיד. "בלילה היא עוד הייתה קצת מבולבלת, אבל עכשיו היא איתנו לגמרי", אמר. "גם עכשיו אני מבולבלת…אם לא הבנת", ענתה ושניהם צחקו. הרופאה לא ניסתה להבין אבל הצחוק של שניהם גרם לה גם לצחוק. "וואו, לא רק שיש משהו ער במחלקה הזאת, הוא גם צוחק!" אמרה מופתעת והסבירה להדס שבמהלך השעה הקרובה היא תגיע לשוחח איתה על מצבה, אבל קודם היא קראה לסעיד לישיבת החפיפה של הבוקר.

##

"או, את כבר אוכלת!" התפעל סעיד כשצעד פנימה אל חדרה של הדס. "טוב, זאת לא חוכמה. לאכול אף פעם לא הייתה בעיה עבורי", ענתה לו והביטה בשעון הקיר העגול שבמרכז החדר. "כן, כבר שש בערב. המשמרת שלי מתחילה".

"מאיפה אתה מגיע?" התעניינה הדס. "גם לי יש בית שבקצה שלו יש עצים", שיתף. "לא פרדסים, אבל יש עצי זית. אני גר ממש קרוב לירושלים. בשטח שבין שכונת גילה לבית לחם. כל החיים שלי אני ירושלמי כזה. תאמיני לי שאני אף פעם לא טסתי לחו"ל?" שאל אותה.  

"נו, אז לפחות לא יצא לך לברוח למישהי שאהבת…" ענתה לו.

"תראי, הדס. אני יודע, אני גבר, ערבי… אבל כששמעתי את הסיפור שלך בבוקר, ממש הבנתי אותך. אני התחתנתי עם אהבת הילדות שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם ההורים שלה היו קמים בוקר אחד ופשוט נוסעים. יש דברים בלב, שנשארים. אהבה היא דבר ממיס". בעודו מדבר, הוא הוציא את ארנקו והציג לה תמונה. "בהתחלה לא היה לי אומץ לומר לה את האמת. לקח לי שנה וחצי עד שעשיתי את הצעד הראשון. רק שהבנתי שאם אני לא אפעל מיד, אני אאבד אותה למשהו אחר, עשיתי את הצעד הראשון. וזה, זה עלי. עוד מעט בן 4", אמר.

הדס הביטה בידו המושטת של סעיד וחשה את ההתרגשות שלו כשהוא מציג את התמונה של בנו, עלי. "אז דיברת איתה דוגרי?" שאלה. "בדיוק. דוגרי ריסק את כל המחסומים", ענה.

"כן, אבל אני לא טובה בדיבורים. לא טובה בדוגרי", ענתה לו מאוכזבת.  

"תנוחי קצת. אני אבוא לשמוע מה שלומך יותר מאוחר", ביקש ממנה. שניה לפני שיצא מהחדר הסתובב לעברה והציע: "אז תכתבי. את טובה בלכתוב. פעם הייתם כותבים מכתבים אחד לשני, נכון? אבל תכתבי דוגרי".

 ##

"אהובי", כתבה הדס בכתב עגול וברור. כך היא נהגה לקרוא ליואב, למרות שהוא תמיד היה מובך. היא ישבה על המיטה, נשענת על הקיר. העט שאחזה תחילה מאן לכתוב. נראה היה כי הדיו שבו אזל. אבל היא נענעה בו והוא חזר לחיים. והיא המשיכה לכתוב:

"'אנחנו תמיד מנצחים ביחד', אמרת לי. זוכר? זוכר מתי זה היה? בערב חג הפסח, כשטיילנו רק שנינו בפרדסים. הריח, אוי, הריח החייה אותנו. הרג אותנו. זוכר שהתפעלת מארומת ההדרים ושאלת כמה תחושות יכולות לעבור במשהו שבכלל אי אפשר לראות, או לתפוס ביד?  ואז דיברנו על אהבה ועל קנאה, ועל קרוב ורחוק ועל הזמן. ואמרת, אנחנו תמיד מנצחים ביחד".

"אז בוא, בוא ננצח ביחד. את הזמן.

"יא אללה, כמה זמן לא שמעת ממני. 9 שנים! האם יש לזה משמעות? האם הזמן מחק את הרגשות? יכול להיות שאני רגשנית מידי? אולי רק כי באמצע החיים תקף אותי ווירוס שאיים ממש לחסל אותי, אז הפכתי לכל כך מהורהרת? יכול להיות. אבל יותר סביר, שהניצוץ שהיה ביננו פשוט בוער שוב".

"חבר מזדמן המליץ לי: "דברי איתו דוגרי". חשבתי לעצמי: הרי יואב הוא איש של דוגרי. איזה מוזר זה שאחרי כל כך הרבה שנים, ההמלצה של אדם שלא מכיר אותך ולא מכיר אותי, היא פשוט לדבר איתך דוגרי? הרי את כל היחסים שלנו אתה בססת על דוגרי. זוכר? הספקתי לשכוח. לבושתי. אבל זהו. חזרתי. ודוגרי? אני רוצה אותך איתי". "תראה, חבוב. אני לא רוצה לנג'ס. אני ממש אבין אם יש לך עכשיו חיים חדשים. אני אמנם ממש אתבאס… אבל אם אתה במקרה פנוי, פנוי אלי, אז זאת לא דאחקה. אני כאן, מחכה לך". אחרי שסיימה, הניחה את המכתב מתחת לכרית שלה. לא רצתה לקרוא בו שוב. "פוסטמה שכמוך", לגלגה לעצמה. "למה עכשיו? למה לא כתבתי לו מיד כשהגעתי לבוסטון?" התייסרה.

##

בערב סעיד בא לבקר. "אני מבינה שאין לך זמן אלי היום", אמרה הדס. "מצטער, ראית אותי היום מפרפר. ממש יום נאחס. המגפה הזאת רק הולכת ומחמירה. היום פעם ראשונה שאנשים מתו לנו במחלקה", סיפר.

"אני, אני, לא רוצה להפחיד אותך", נרתע סעיד אחרי שכבר דיבר. "היינו שאננים, מסתבר, אבל המצב לא פשוט. אבל אל תדאגי, אני אבוא יותר מאוחר. אני נשאר כאן היום. כולם נשארים. מקסימום אשים ראש בחדר של הצוות".

סעיד יצא ואחרי כמה שניות חזר. "הדס! החברה שלך, הכלה, היא כאן. את יכולה לגשת לחדר בידוד המשפחות שבסוף המסדרון. יש חדר כזה, שמצד אחד החולים ומצד שני המשפחות ומדברים כמו בבתי סוהר…" הוא צחק. "באמת. לא חשבתי שתגיעי לשם, כי אמרת שכל המשפחה שלך בארה"ב, אבל הרגע היא הגיעה וביקשה לראות אותך. יאללה. בואי", זרז אותה.

"מה?? יעל כאן? איזה כייף! אני באה!", אמרה בקול נחוש וזינקה מהמיטה. "אתה יכול לנתק אותי מכל זה?" ביקשה מסעיד והצביעה על צינור הנוזלים שמחובר לה ליד. סעיד התקרב, עזר לה במעט לקום ואמר לה: "בואי, תקחי את זה איתך, ככה. את יודעת מה אומרים אצלנו? שאסור לתת לכלה לחכות".

הדס בקושי חייכה. היא ניסתה לסדר את שערה וחיפשה ללא הצלחה גומייה לשיער. "עזבי קוקו עכשיו, את נראת נהדר", פלט סעיד בטבעיות.

הדס מיהרה החוצה. השקט ששרר בין החדרים הפחיד אותה. בחדר המשפחות לא היה איש בצד של החולים. היא הביטה מעבר לזכוכית המפרידה ותחילה הבחינה רק בחרדי מבוגר. היא המשיכה וצעדה בחדר והתיישבה.

"הדסי" שמעה את קולה של יעל בעיוות מתכתי. "היי!!!" אמרה בכוחות מחודשים כשהבחינה בחברתה הזוהרת. "מזל טוב אחותי. אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי להגיע", אמרה. "אוי, הדס, הדס, הגעת. ברור שהגעת. הנה. את כאן. וזה מה שחשוב. שאת משמחת כלה בשבוע הכי משמח שלה. ולראות אותך כאן, חיה ונושמת ואוהבת, זה כל מה שאני יכולתי לבקש", אמרה יעל.

הדס הניחה את היד שלה על הזכוכית ומצדה השני הדס הניחה את כף ידה. "הייתי חולה מגעגוע ועכשיו את מדביקה אותי באהבה שלך", אמרה יעל ועצמה את עיניה מול הדס.

"היי, הנה, הקפה שלך", נשמע קול מוכר מאחור. "זוכרת, את אחי, יואב, נכון", שאלה יעל והודתה לו שהצטרף.

"הדס" הוא אמר מולה, המום, סורק אותה מכף רגל ועד ראש. "מה שלומך", שאל באגביות.

"אויש, אני לא מוכנה לזה", חשבה. "אני נראת זוועה. אני, אני, אני", המשיכה לגמגם לעצמה.

"אני אמתין לך באוטו", הוא אמר לאחותו וביקש להימלט.

"רגע!" היא הרימה את קולה. "יעל, תני לי דקה אחת לבד עם יואב", ביקשה.

יעל הופתעה מאוד, אבל זזה הצידה וסימנה בידה ליואב, לבוא. "בוא, שב רגע".

הדס התרוממה מכיסאה. ניכר שלא נוח לה ושהיא פצועה. "יואב", אמרה. "אני חייבת פשוט להגיד לו את הדברים. לפעמים מקבלים הזדמנות שניה בחיים. אבל זהו. לא תהיה הזדמנות שלישית", שכנעה את עצמה.

היא לחצה על הזמזם שמאפשר לדבר כך שגם בצד השני ישמעו. מבטה היה חודר והיא לא הרפתה מעיניו של יואב. "איזה חתיך", חשבה לעצמה וניסתה להשיב לעצמה את קו המחשבה הנכון. "מה אני אגיד לו, שאני אוהבת אותו? פשוט ככה? זה לא ילדותי מידי?", המשיכה לתהות.

"יואב", אזרה לבסוף אומץ ואמרה: "יואב, אני רוצה לדבר איתך דוגרי".

###

הר הרצל

ההר הגבוה ביותר בירושלים (840 מטרים מעל גובה פני הים) נקרא הר הרצל מאחר ובפסגת ההר נמצא קברו של מייסד תנועת הציונות בנימין זאב הרצל. ההר משמש מתחם זיכרון והנצחה ובית קברות. בהר מתקיימים הטכסים הממלכתיים הראשיים לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום השואה.  

המתחמים הקיימים בשטח הר הרצל:

  • מרכז הרצל – מוזיאון ומרכז מורשת לזכרו של חוזה המדינה
  • קברו של בנימין זאב הרצל
    קברם של בני משפחתו של הרצל
  • חלקת גדולי האומה
    קברו של זאב ז'בוטינסקי
  • בית הקברות הצבאי
    היכל השמות
  • אנדרטת ההנצחה לנפגעי פעולות הטרור
  • אנדרטת הנצחה לעולי אתיופיה שנספו בדרך לירושלים
  • השביל המקשר בין בית העלמין ליד ושם.
  • אתר יד ושם

    כתב: שלמה צזנה.
    יש לכם הערה? מעוניינים לערוך סיור במקום?
    כתבו אי-מייל: shlomocesana@gmail.com
    או חייגו/שלחו סמס/ווצאפ: 054-6742065.

הקשר בין חג הסוכות ובית המקדש הראשון בירושלים

מאת שלמה צזנה

היה זה יום חג בירושלים. ילדים התרוצצו בבגדים לבנים, הלווים ערכו כיוון אחרון של כלי הנגינה. החיילים והשומרים היו היחידים שנשארו דרוכים ומתוחים לקראת ההמונים שגדשו את העיר.

הזמן: חג סוכות לפני 3,000 שנה.
המקום: בהר המוריה, היכן שהיום כיפת הסלע, מאחורי הכותל המערבי.  
האירוע: חנוכת בית המקדש הראשון של בני ישראל.

מבנה המקדש החדש היה מרשים ביותר. הוא שידר עוצמה ובלט מכל עבר. שנים של הכנות, בניה מדוקדקת לפי התכנון של דוד המלך והנה, הרגע הגדול הגיע. שלמה המלך הכניס מאוצרות הממלכה למקדש, קיבץ את הזקנים, את ראשי השבטים ואת כל העם והכניס לתוך בית המקדש את ארון- הברית. זהו הארון בו היו רק שני לוחות אשר נתן ה' למשה בהר חורב. העדות היחידה בעולם לחריטה באבן אש אצבע האלוהים. הכוהנים מכניסים את כלי המקדש פנימה ואת הארון מניחים בדביר, שהוא קודש הקודשים. 

התיאור המרגש של אותו חג סוכות מרגש מופיע בתנ"ך בספר דברי הימים ב, פרק ה. הכתוב מציין במפורש כי חנוכת המקדש הראשון בירושלים התקיימה בחודש תשרי, במועד שבו נחוג חג הסוכות. חנוכת המקדש דווקא בחג הסוכות היא בעלת ערך סמלי רב: המועד שבו יושב העם בבית ארעי כדי לזכור את אי הנוחות של שנות הנדודים והייסורים בהעדר בית קבע. דווקא במועד זה, נחנך בית קבע לה', לחיזוק הברית בין העם לאלוהיו.

התנ"ך מספר גם על מה שארע 400 שנים אחרי הקמת בית המקדש הראשון: חורבנו של המקדש הראשון, שהוביל לגלות כמעט מוחלטת של היהודים לבבל. אחרי עשרות שנים של גלות, היהודים שבו לארצם ואחרי 70 שנה הוקם מחדש בית המקדש, זה היה בית המקדש השני. כך שגם הקמת בית המקדש השני מופיעה בתנ"ך. בית המקדש השני שופץ משמעותית על ידי הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה ונהרס בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. אלא שהתנ"ך מספר לנו רק עד ההקמה של בית המקדש השני במאה השישית לפני הספירה.

הפסוק האחרון בתנ"ך, בספר דברי הימים ב פרק ל"ו, כ"ג הוא "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל". הפסוק מדבר על ההיתר שהעניק כורש מלך פרס לאנשי יהודה שגורשו מירושלים לשוב לארצם ולבנות את בית מקדשם. פרס הייתה באותה תקופה מעצמה אזורית (מהודו ועד כוש) ושלטה בארץ ואכן, בזכות האישור, הגיעו עזרה ונחמיה, חידשו את ההתיישבות היהודית בירושלים והקימו את בית המקדש השני.

###

שלמה צזנה הוא מחבר הספר "ירושלים בתנ"ך 669" העוסק באזכורים של ירושלים בתנ"ך. לרכישת הספר או לצאת לסיור עם המחבר לטייל בירושלים: 0546742065.

ירושלים, יש אהבה באוויר!

הספר "מדריך לעיר – ירושלים" בא לעורר סקרנות, אבל גם – ובעיקר, לשמש מורה נבוכים של עיר סבוכה.  בים הספרים שנכתבו אודות ירושלים,  שלמה צזנה, עיתונאי ומורה דרך, יצא לברור את החשוב, לתמצת את העיקר ולהעביר את החותם האישי שלו מהעיר. 

חושבים שאתם מכירים את ירושלים? תחשבו שוב… בכריכה האחורית של הספר "מדריך לעיר – ירושלים", את התקציר המוכר שמופיע אודות הספר,  מחליפות שורות-שורות של שאלות על מידע שמופיע בעמודיו. הספר בא לשמש אלבום למזכרת, המתמצת את המידע הדרוש להבין, ודרך כך גם לאהוב, את פניה הרבות של העיר ירושלים.

לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו, או את הזיכרון שלו מירושלים. רבים חוששים מהעיר ועבורם ביקור בה הוא קפיצה קטנה לחו"ל-מקומי. בין אוהביה, ובין אלו שפחות, ישנה הסכמה שזוהי עיר שהחיים בה מורכבים. עיר מסקרנת, מלאת קלישאות וסמלים, רווית היסטוריה ואמונה דתית, מרתקת אנתרופולוגית. הספר הזה מרכז תחת קורת גג אחת את אתריה של ירושלים ומספק תמונה שלמה על העיר הקסומה ורבת הפנים.

ספרים רבים, בתחומי עניין מגוונים, נכתבו על ירושלים. גם באינטרנט יש אוצר בלום של מידע מתחדש על העיר.  ולמרות זאת, דווקא בעידן אוטוסטראדת המידע הבלתי מוגבל, בא הספר  "מדריך לעיר – ירושלים", כדי להתבונן בעיר כמכלול ומרכז את  המידע הרב תוך מתן משקל ראוי ונכון למרכיביו. ספר זה שופך אור על 500 אתרים נבחרים הזוכים לתיאור עשיר,  מעודכן, מתומצת.

למרות שהספר יכול לשמש כמורה נבוכים עבור מי שהיכרותו עם ירושלים אינה מספקת, הוא יכול גם לספק גם את סקרנות  המקומיים ולחדש גם למטיילים וותיקים בירושלים.

בתמונה: כריכת הספר מדריך לעיר ירושלים מאת שלמה צזנה.
צילום הכריכה: יוסי זמיר.

סדר הפרקים בספר נגזר ממפת העיר, כשהוא יוצא מהעיר העתיקה שבמרכז וממשיך במעגלים מתרחבים סביבה. בספר בולט פרק מרכזי המוקדש לעיר העתיקה, כאשר יתר הפרקים עוסקים במרכז העיר, בקריית הממשלה, בשכונותיה  ובשאר אתריה של ירושלים. האתרים החשובים יותר, כמו הר הבית, כנסיית הקבר או הכותל זוכים לפירוט רב יותר, כולל תמונות מרהיבות ואף מפות.

זהו ספר חובה על שולחן הקפה בכל סלון ישראלי. זהו אינו מדריך כיס, אלא יותר אלבום הפורש את סיפורה של עיר מיוחדת במינה. מטרת הסיורים המוצעים בכל פרק ופרק, היא לאפשר לקוראים המבקרים לרכוש את המידע ולהתרשם מהאווירה שבשטח בצורה החיה ביותר. הספר בא להציג את ירושלים כפי שהיא בעיני המחבר: קסומה, מסקרנת, רווית היסטוריה ומתחדשת, אך גם מלאת מורכבות וסוגיות מורכבות.

כל ספר הוא חותם אישי של המחבר: שלמה צזנה, שהספר נכתב מנקודת מבטו. תושב העיר, עיתונאי שמעורב בענייניה, אחד שתמיד רעב לסיורים בה, ושלמרות שנים ארוכות של היכרות עמה עודנו להוט לגלות את ההפתעות שמזמנים הגילויים אודותיה.

צזנה (יליד 1971), מבכירי העיתונאים בישראל, מתבונן במשך שלושה עשורים על העיר והתמורות שהיא עוברת, ומרבה לכתוב עליה. למשל, בפרק אודות קריית הממשלה,  ההסבר נשען על היכרות בלתי אמצעית עם משרד החוץ. או, במקום אחר, המלצה לבקר ב"שכונת מצוקה", בקטמונים (דבר שבהחלט לא מצוי בספרי תיור אחרים אודות ירושלים) היא למעשה הזמנה לביקור בשכונת ילדותו של המחבר.

שם הספר: מדריך לעיר – ירושלים.
מחבר: שלמה צזנה.
עורך מדעי: ד"ר אייל מירון
458 עמודים. הוצאת חברת ג'יי-נט, 2013.

מחיר קטלוגי: 198 ₪.
עכשיו במבצע! 65 ₪
לרכישת הספר התקשר או שלח ווצאפ ל: 054-6742065