דברי דוגרי

סיפור קצר לשבת. בהשראת החיים בעיר ירושלים.

מאת שלמה צזנה

נהג האמבולנס עצר בכניסה למיון. הפרמדיק של האמבולנס משך החוצה את האלונקה ועדכן: "קורונה, מצב קשה". סעיד, איש הצוות הרפואי התורן, הריץ את עגלת החולה במהירות לעבר הפינה עם מכונת ההנשמה. בשעה הזאת של הבוקר הוא רק התחיל את המשמרת והוא מאוד עירני. "המצב שלה מדרדר במהירות", הוא מעדכן את הרופאה במחלקה. "שם אותה במיטה 48 ונותן לה חומר הרדמה לווריד", הוא מעדכן בפעולות האוטומטיות. בתפקיד האח בכיר במחלקת הקורונה שפתח בית החולים עם פרוץ המגיפה הוא הבין שהדבר החשוב ביותר הוא לפעול מהר. להתעלם מרעשי הרקע מצד אחד, אבל לשמור על כללי הזהירות מאידך.

יומיים אחר כך, בשעה אחת בלילה. הדס מתעוררת. היא נוגעת בידה ולא מבינה מדוע היא מחוברת לצינורות. מבולבלת היא מנסה למקד את ראייתה. ניסיון שלה לקום על רגליה נכשל וגורם לאחד המכשירים לצפצף. "הדס, את לא יכולה לקום", אמר לה קול לא מוכר. "איפה אני?" "את בבית החולים הדסה עין כרם. לי קוראים סעיד, אני האח שבמשמרת עכשיו. אני שמח שהתעוררת. זה סימן טוב. בבוקר תבוא רופאה ותבדוק אותך".

הדס ניסתה לעכל את המידע שנחת עליה ונשענה לאחור. מוותרת על מאבק. "למה אני פה? כמה זמן אני כבר פה?" המשיכה לנסות לברר. "את בידיים טובות", חייך סעיד. "נמצאת חיובית לקורונה, הגעת לכאן לפני יומיים באמבולנס. המצב שלך היה לא טוב, אבל ברוך השם את התחזקת מאוד", סיכם עבורה.

הדס הופתעה מאוד מהדברים. "יומיים?" מלמלה. "כבר יומיים אני כאן?" חזרה על המידע כמי שאינה מאמינה. "מה התאריך היום?" המשיכה לחקור. סעיד הביט בטלפון הנייד שלו ואמר: "בוא נראה, כבר אחת בלילה, אז היום כבר יום שישי, הראשון במרץ". סעיד הבחין בבלבול של הדס והעדיף שהיא לא תתאמץ. "אני מבקש ממך לא להתאמץ יותר. תחזרי לנוח. הרגע התעוררת ואת מתרגשת יותר מידי", אמר לה והביט בצגי המדדים של המכשור הרפואי שלצידה. הוא לקח שקית נוזלים חדשה וחיבר אותה לזרועה של הדס.  

"אני לא יכולה להישאר פה! אני חייבת ללכת!" צעקה. "גברת, את לא יכולה. יש לך מחלה מדבקת ואת בסכנה. את לא יכולה!" הרים סעיד את קולו, תוך שהוא מנסה לשמור על קור רוח למרות שהדס שוב ניסתה לקום. "היום מתחתנת החברה הכי טובה שלי!" היא ניסתה להסביר. "הערב זה קרה. עכשיו. הגעתי במיוחד בשביל המאורע הזה מבוסטון. אני זוכרת רק שהתעלפתי בשדה התעופה", שחזרה.

"לחתונה הזאת את כבר לא תגיעי, גברת. את בבידוד. כמו כל מי שכאן במחלקה הזאת לא יכול לצאת לשום מקום. יש מגיפה עולמית ואת נדבקת בנגיף שלה. אז בבקשה, תירגעי ותחזרי לשכב. תנוחי. בבוקר יבדקו אותך שוב. תבוא גם עובדת סוציאלית ופסיכולוג. ידברו איתך על כל מה שצריך", אמר. סעיד צעד החוצה, אבל נשאר קרוב. המתמחה שאיתו במשמרת הגיע לכניסה של החדר וניסה לברר על מה המהומה. "עזוב אותה, אל תכנס", הורה לו סעיד והניח את ידו על כתפו. "היא צריכה להירגע. עוד כמה דקות היא תרדם שוב", אמר.

##

בחמש וחצי בבוקר, סעיד הגיע שוב. כשנכנס לחדר והציץ פנימה, הדס שכבה עם עיינים פקוחות. אור ראשון של בוקר כבר חדר מהחלון הגדול שלצדה. "באת לבדוק שלא ברחתי?" אמרה בחיוך. "או, בוקר טוב!" הוא ענה לה, עם שמחה אמיתית לראות שהיא מחייכת וערה. "כן, הבהלת אותי בלילה. איך את מרגישה?" התעניין. "הרבה יותר חזקה. הצלחתי אפילו לפתוח את הווילון. אבל אל תדאג, אני לא אנסה לקום. ביקשת, אז ביקשת", אמרה. סעיד חייך אליה בחזרה. מופתע מההתאוששות המהירה שלה.

"אני שמח שהגעת לפה ולא לחתונה של החברה שלך. היית מדביקה שם את כולם. אנשים עוד לא מבינים, אבל יש לנו כאן עסק עם מגיפה עולמית מאוד מדבקת. אין לנגיף הזה חיסון. אין תרופה ועוד לא יודעים בדיוק איזה הוראות יש לחלק לציבור", אמר. "אז בגלל זה אתה עם החליפה המוזרה הזאת? והמסכה", שאלה. "כן. זה ציוד מיוחד שמבודד ונועד לשמור על הצוות הרפואי", הסביר.

סעיד הבחין שהדס הולכת ונעצבת. "אז זה אומר שאף אחד לא יכול לבקר אותי?" שאלה. "כרגע אסור לך לבוא במגע עם אף אחד. נכון", ענה בחדות. "תצטרכי לסבול אותי ואת הצוות", ניסה להכניס מעט חיוך לשיחה.

"יש משהו שמאוד רציתי לפגוש. נראה לי שעכשיו כבר לא יצא לי להגיד לו את מה שהיה לי להגיד לו", אמרה בעצב והביטה לעבר החלון. סעיד לא ענה והדס הסתכלה לעברו כמתנצלת: "לך, זה בסדר. בטח יש לך עוד חולים כאן. מה אני מבלבלת לך את המוח", אמרה. "זה בסדר. את החדר האחרון שלי. חולה 48. המחלקה מלאה. את החולים הנוספים שמגיעים מהבוקר כבר מעבירים לקומה 5. עוד חצי שעה אני זז גם ככה. מסיים משמרת של 12 שעות. "אתה בטח גמור", התעניינה. "אני כבר רגיל לעבוד בלילה. אני אוהב את זה", שיתף אותה והתיישב על הספסל שמתחת לחלון בחדרה. "אז את מי?" שאל.

"את מי, מה?" ניסתה להתחבר לשאלה של סעיד. "את מי היית צריכה לפגוש ועכשיו נראה לך שכבר לא תפגשי?" שאל. "אה, עזוב. אתה לא באמת רוצה לשמוע על הצרות שלי", ניסתה לפטור אותו מהשיחה.

"זה בסדר. אני כבר כאן. שתפי", הציע בקול נעים.   

"אין סיכוי שתבין", ענתה.

סעיד קם מהספסל והתנצל. "סליחה, לא התכוונתי לחטט. תרגישי טוב".

הדס הצטערה שהוא קם והרגישה גם שקצת נעלב.

"לא, לא התכוונתי ש…" ניסתה לתקן. "זה בסדר. פערי התרבות ביננו גדולים…" ניסה לחלץ אותה.

"שב!" פקדה עליו בחביבות. "התכוונתי כי אתה גבר", הסבירה. "אתה יודע מה? אני אשתף אותך. אתה לא יודע עלי כלום. ואני לא מכירה אותך בכלל. "סעיד, אח בהדסה. זה הכל. זה כל מה שאני יודעת. אבל בוא. אתה גבר. והשאלה שפתוחה אצלי עוסקת בגבר. אז העסק שלנו הוא כזה: אתה יושב ושותק. אני מספרת לך את הסיטואציה ואתה נותן לי את התשובה המיידית שעולה לך בראש. סבבה?" סעיד נשאר רציני. כמה שניות קפא במקומו, אבל מיד אחר כך חזר לספסל והתיישב. הוא קרב את ידיו קדימה והרים את אצבעותיו, כמי שאומר קדימה.

"אז ככה. אני היום בת 26", התחילה. "וואלה? גם אני", עצר אותה. "אז בגיל 17 ההורים שלי עשו רילוקיישן. רציתי להרוג אותם", המשיכה. "היה לנו בית בקצה הרחוב, צמוד לפרדסים של כפר סבא. והיה לי את החברה הכי טובה, כזאת שחושבת כמוני וצוחקת כמוני ואוכלת כמוני. זאת שהתחתנה אתמול. והיה לה אח גדול. יואב. היום אני יכולה לומר שהוא היה האהבה הראשונה שלי. גם החבר הראשון שלי. בנסיעה הארוכה לכאן קראתי את כל המכתבים שלי אליו כשהיינו ביחד. ואת המכתבים שלו, ששלח אלי לארצות הברית אחרי שעזבנו, אבל שלא השבתי לו עליהם מעולם. אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל אני אוהבת אותו ואני יודעת שגם הוא אוהב אותי. אה, כן, אתה מבין. אף פעם לא סיפרתי לחברה הכי טובה שלי שאני מאוהבת באח שלה. לא עניתי לו למכתבים. ניתקתי איתו קשר, אבל לא עם אחותו. ולא ראיתי אותו 9 שנים".

סעיד ישב שם, מקשיב ורציני. הוא הניח רגל על רגל והרים את ראשו הצידה. נראה שהדס כבר לא ציפתה לתשובה.

"תדברי דוגרי", ענה.

"זהו? שתי מילים? זה מה שיש לך לומר?" סיננה מאוכזבת.

"אתה מבין שאני עכשיו במקום אחר. תרתי משמע. ואיפה הוא? אין לי מושג. איפה הוא עומד? יש את המחשבה שלנו ויש את החיים. החיים עצמם".

הרופאה התורנית נכנסה לחדר. "היי סעיד", אמרה וציפתה לשמוע ממנו על משמרת הלילה. "כן!" ענה סעיד. "בלילה היא עוד הייתה קצת מבולבלת, אבל עכשיו היא איתנו לגמרי", אמר. "גם עכשיו אני מבולבלת…אם לא הבנת", ענתה ושניהם צחקו. הרופאה לא ניסתה להבין אבל הצחוק של שניהם גרם לה גם לצחוק. "וואו, לא רק שיש משהו ער במחלקה הזאת, הוא גם צוחק!" אמרה מופתעת והסבירה להדס שבמהלך השעה הקרובה היא תגיע לשוחח איתה על מצבה, אבל קודם היא קראה לסעיד לישיבת החפיפה של הבוקר.

##

"או, את כבר אוכלת!" התפעל סעיד כשצעד פנימה אל חדרה של הדס. "טוב, זאת לא חוכמה. לאכול אף פעם לא הייתה בעיה עבורי", ענתה לו והביטה בשעון הקיר העגול שבמרכז החדר. "כן, כבר שש בערב. המשמרת שלי מתחילה".

"מאיפה אתה מגיע?" התעניינה הדס. "גם לי יש בית שבקצה שלו יש עצים", שיתף. "לא פרדסים, אבל יש עצי זית. אני גר ממש קרוב לירושלים. בשטח שבין שכונת גילה לבית לחם. כל החיים שלי אני ירושלמי כזה. תאמיני לי שאני אף פעם לא טסתי לחו"ל?" שאל אותה.  

"נו, אז לפחות לא יצא לך לברוח למישהי שאהבת…" ענתה לו.

"תראי, הדס. אני יודע, אני גבר, ערבי… אבל כששמעתי את הסיפור שלך בבוקר, ממש הבנתי אותך. אני התחתנתי עם אהבת הילדות שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם ההורים שלה היו קמים בוקר אחד ופשוט נוסעים. יש דברים בלב, שנשארים. אהבה היא דבר ממיס". בעודו מדבר, הוא הוציא את ארנקו והציג לה תמונה. "בהתחלה לא היה לי אומץ לומר לה את האמת. לקח לי שנה וחצי עד שעשיתי את הצעד הראשון. רק שהבנתי שאם אני לא אפעל מיד, אני אאבד אותה למשהו אחר, עשיתי את הצעד הראשון. וזה, זה עלי. עוד מעט בן 4", אמר.

הדס הביטה בידו המושטת של סעיד וחשה את ההתרגשות שלו כשהוא מציג את התמונה של בנו, עלי. "אז דיברת איתה דוגרי?" שאלה. "בדיוק. דוגרי ריסק את כל המחסומים", ענה.

"כן, אבל אני לא טובה בדיבורים. לא טובה בדוגרי", ענתה לו מאוכזבת.  

"תנוחי קצת. אני אבוא לשמוע מה שלומך יותר מאוחר", ביקש ממנה. שניה לפני שיצא מהחדר הסתובב לעברה והציע: "אז תכתבי. את טובה בלכתוב. פעם הייתם כותבים מכתבים אחד לשני, נכון? אבל תכתבי דוגרי".

 ##

"אהובי", כתבה הדס בכתב עגול וברור. כך היא נהגה לקרוא ליואב, למרות שהוא תמיד היה מובך. היא ישבה על המיטה, נשענת על הקיר. העט שאחזה תחילה מאן לכתוב. נראה היה כי הדיו שבו אזל. אבל היא נענעה בו והוא חזר לחיים. והיא המשיכה לכתוב:

"'אנחנו תמיד מנצחים ביחד', אמרת לי. זוכר? זוכר מתי זה היה? בערב חג הפסח, כשטיילנו רק שנינו בפרדסים. הריח, אוי, הריח החייה אותנו. הרג אותנו. זוכר שהתפעלת מארומת ההדרים ושאלת כמה תחושות יכולות לעבור במשהו שבכלל אי אפשר לראות, או לתפוס ביד?  ואז דיברנו על אהבה ועל קנאה, ועל קרוב ורחוק ועל הזמן. ואמרת, אנחנו תמיד מנצחים ביחד".

"אז בוא, בוא ננצח ביחד. את הזמן.

"יא אללה, כמה זמן לא שמעת ממני. 9 שנים! האם יש לזה משמעות? האם הזמן מחק את הרגשות? יכול להיות שאני רגשנית מידי? אולי רק כי באמצע החיים תקף אותי ווירוס שאיים ממש לחסל אותי, אז הפכתי לכל כך מהורהרת? יכול להיות. אבל יותר סביר, שהניצוץ שהיה ביננו פשוט בוער שוב".

"חבר מזדמן המליץ לי: "דברי איתו דוגרי". חשבתי לעצמי: הרי יואב הוא איש של דוגרי. איזה מוזר זה שאחרי כל כך הרבה שנים, ההמלצה של אדם שלא מכיר אותך ולא מכיר אותי, היא פשוט לדבר איתך דוגרי? הרי את כל היחסים שלנו אתה בססת על דוגרי. זוכר? הספקתי לשכוח. לבושתי. אבל זהו. חזרתי. ודוגרי? אני רוצה אותך איתי". "תראה, חבוב. אני לא רוצה לנג'ס. אני ממש אבין אם יש לך עכשיו חיים חדשים. אני אמנם ממש אתבאס… אבל אם אתה במקרה פנוי, פנוי אלי, אז זאת לא דאחקה. אני כאן, מחכה לך". אחרי שסיימה, הניחה את המכתב מתחת לכרית שלה. לא רצתה לקרוא בו שוב. "פוסטמה שכמוך", לגלגה לעצמה. "למה עכשיו? למה לא כתבתי לו מיד כשהגעתי לבוסטון?" התייסרה.

##

בערב סעיד בא לבקר. "אני מבינה שאין לך זמן אלי היום", אמרה הדס. "מצטער, ראית אותי היום מפרפר. ממש יום נאחס. המגפה הזאת רק הולכת ומחמירה. היום פעם ראשונה שאנשים מתו לנו במחלקה", סיפר.

"אני, אני, לא רוצה להפחיד אותך", נרתע סעיד אחרי שכבר דיבר. "היינו שאננים, מסתבר, אבל המצב לא פשוט. אבל אל תדאגי, אני אבוא יותר מאוחר. אני נשאר כאן היום. כולם נשארים. מקסימום אשים ראש בחדר של הצוות".

סעיד יצא ואחרי כמה שניות חזר. "הדס! החברה שלך, הכלה, היא כאן. את יכולה לגשת לחדר בידוד המשפחות שבסוף המסדרון. יש חדר כזה, שמצד אחד החולים ומצד שני המשפחות ומדברים כמו בבתי סוהר…" הוא צחק. "באמת. לא חשבתי שתגיעי לשם, כי אמרת שכל המשפחה שלך בארה"ב, אבל הרגע היא הגיעה וביקשה לראות אותך. יאללה. בואי", זרז אותה.

"מה?? יעל כאן? איזה כייף! אני באה!", אמרה בקול נחוש וזינקה מהמיטה. "אתה יכול לנתק אותי מכל זה?" ביקשה מסעיד והצביעה על צינור הנוזלים שמחובר לה ליד. סעיד התקרב, עזר לה במעט לקום ואמר לה: "בואי, תקחי את זה איתך, ככה. את יודעת מה אומרים אצלנו? שאסור לתת לכלה לחכות".

הדס בקושי חייכה. היא ניסתה לסדר את שערה וחיפשה ללא הצלחה גומייה לשיער. "עזבי קוקו עכשיו, את נראת נהדר", פלט סעיד בטבעיות.

הדס מיהרה החוצה. השקט ששרר בין החדרים הפחיד אותה. בחדר המשפחות לא היה איש בצד של החולים. היא הביטה מעבר לזכוכית המפרידה ותחילה הבחינה רק בחרדי מבוגר. היא המשיכה וצעדה בחדר והתיישבה.

"הדסי" שמעה את קולה של יעל בעיוות מתכתי. "היי!!!" אמרה בכוחות מחודשים כשהבחינה בחברתה הזוהרת. "מזל טוב אחותי. אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי להגיע", אמרה. "אוי, הדס, הדס, הגעת. ברור שהגעת. הנה. את כאן. וזה מה שחשוב. שאת משמחת כלה בשבוע הכי משמח שלה. ולראות אותך כאן, חיה ונושמת ואוהבת, זה כל מה שאני יכולתי לבקש", אמרה יעל.

הדס הניחה את היד שלה על הזכוכית ומצדה השני הדס הניחה את כף ידה. "הייתי חולה מגעגוע ועכשיו את מדביקה אותי באהבה שלך", אמרה יעל ועצמה את עיניה מול הדס.

"היי, הנה, הקפה שלך", נשמע קול מוכר מאחור. "זוכרת, את אחי, יואב, נכון", שאלה יעל והודתה לו שהצטרף.

"הדס" הוא אמר מולה, המום, סורק אותה מכף רגל ועד ראש. "מה שלומך", שאל באגביות.

"אויש, אני לא מוכנה לזה", חשבה. "אני נראת זוועה. אני, אני, אני", המשיכה לגמגם לעצמה.

"אני אמתין לך באוטו", הוא אמר לאחותו וביקש להימלט.

"רגע!" היא הרימה את קולה. "יעל, תני לי דקה אחת לבד עם יואב", ביקשה.

יעל הופתעה מאוד, אבל זזה הצידה וסימנה בידה ליואב, לבוא. "בוא, שב רגע".

הדס התרוממה מכיסאה. ניכר שלא נוח לה ושהיא פצועה. "יואב", אמרה. "אני חייבת פשוט להגיד לו את הדברים. לפעמים מקבלים הזדמנות שניה בחיים. אבל זהו. לא תהיה הזדמנות שלישית", שכנעה את עצמה.

היא לחצה על הזמזם שמאפשר לדבר כך שגם בצד השני ישמעו. מבטה היה חודר והיא לא הרפתה מעיניו של יואב. "איזה חתיך", חשבה לעצמה וניסתה להשיב לעצמה את קו המחשבה הנכון. "מה אני אגיד לו, שאני אוהבת אותו? פשוט ככה? זה לא ילדותי מידי?", המשיכה לתהות.

"יואב", אזרה לבסוף אומץ ואמרה: "יואב, אני רוצה לדבר איתך דוגרי".

###

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: